דרונט בניית אתרים

דוד ובן גוריון

דוד ובן גוריון - הכנה לצפיה

איך הכל התחיל

כמו הרבה דברים משמעותיים אחרים, גם המחזה הזה התחיל ב... שאלה של ילד. אבל הבה נקרא לילד בשמו - תומר. הוא היה בן 8 כשהוא שאל את סבתא שלו: " איך בעצם קמה מדינת ישראל?".

שאלה נהדרת שיש לה תשובות רבות מאוד וכולן מורכבות ורציניות. אנחנו בחרנו להתמקד בהיבט מסוים ובאדם אחד שדמותו, כך נדמה, צפה ועולה בכל פעם שאתה מנסה להשיב על השאלה הזו - דוד בן גוריון. הוא זה אשר הכריז על המדינה. אבל זה לא היה בגלל קול רדיופוני ונימה מלטפת - אלא מאחר והוא היה זה אשר דחף ופעל לכך בכל כוחו.

בספר זכרונותיו הוא מגלה לנו בעיקר על ההתלבטויות וההתחבטויות שהובילו אותו להכרעה הזאת. כשקוראים אותן בעיון עולה שאלה נוספת - מדוע אם כך, החליט בסופו של דבר להכריז? הרי הוא ידע שהכרזה פירושה מלחמה איומה. מלחמה, שכל מפקדי הצבא, טענו כי לא נוכל לנצח בה.

התשובה לשאלה זו מקופלת במשפט שאמר דוד בן גוריון בהזדמנות אחרת - "יהודי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסטי". נדמה שדווקא המחשבה הזו, המחויכת והילדית, היא שהנחתה את האיש המעשי וההגיוני הזה להגיע להכרעה החשובה בחייו.

המחזה מתמקד בלילה אחד. הלילה שבין ה-13 וה-14 במאי. הלילה שלפני ההכרזה. דוד בן גוריון בחדרו. הוא אינו מסוגל להחליט...

סיפור המחזה

לכאורה כולנו מכירים את סוף הסיפור. ב-14 במאי 1948 עלה דוד בן גוריון על הבמה המאולתרת שנבנתה בבית דיזנגוף וקרא את מגילת העצמאות. וזה הרי לא הסוף, זאת הייתה רק ההתחלה, מכאן ואילך נפרשת מגילת דברי הימים של מדינת ישראל שכל אחד מאיתנו משמש בה חלק.

המחזה "דוד ובן גוריון" מתעכב על הלילה שלפני ומספק הצצה מקרוב לרגעים המכריעים האלה.

דוד בן גוריון יושב בחדרו. הוא טרוד מאוד. הוא מנסה להגיע להכרעה. רוח לילית סוררת, שבה ופותחת את החלון, מכניסה אל חדרו קולות מעולם אחר. קולות מטרידים ומבלבלים.

ואז, קופץ אל החדר ילד קטן בלבוש גלותי. בן גוריון מנסה לסלק אותו, אבל הילד המפוחד מבקש מקום מקלט. לאחר תחינות אין ספור מתרצה בן גוריון ומרשה לו להשאר. משהו בילד הזה נוגע לליבו.

ברגעים הבאים הם משוחחים ביניהם ומגלים עובדה פלאית - הילד הוא דוד בן גוריון עצמו - לפני 55 שנה.

לאחר ההלם הראשוני (כי בכל זאת - לא בכל יום אתה פוגש את עצמך), מתחיל מסע מסעיר לגילוי עצמי. בן גוריון שב ומתמודד עם הילד שהיה, קטן, חלוש ונרדף אבל בעל תעצומות נפש והילד מגלה איך גדל, עלה לארץ ישראל והפך להיות מנהיג. עוד מעט ראש ממשלה.

בעוד הוא מתבשם ברום מעמדו, הוא מגלה שהתפקיד הזה כרוך בחובות גדולים. הוא מתוודע אל ההתלבטות של בן גוריון ומנסה ביחד איתו להגיע לכלל החלטה.

הם נעים בין הכן ובין הלא מבלי יכולת להסכים. כמו שניים התלויים על מאזני ענק המטלטלים אנה ואנה.

לבסוף, זהו דווקא הילד שמחליט  להכריז. הוא מגיע להבנה הנפלאה הזו שהנס לא יקרה לך, אם לא תחולל אותו בעצמך. או כמו שהוא מנסח זאת:

"בארץ ישראל, מי שרוצה להיות מציאותי, חייב להאמין בניסים."

כנראה שזה נכון!

אמצעים אמנותיים

המחזה

בתיאטרון קורה פעמים רבות ששחקן אחד מגלם מספר דמויות. לעיתים נדירות קורה ההיפך - ששני שחקנים מגלמים דמות אחת. כך זה במחזה דוד ובן גוריון. הדבר מאפשר לנו להציץ אל תוך נבכי נפשו של אדם. דברים שבדרך כלל לא נאמרים, הופכים באמצעות התעלול התיאטרוני הזה, גלויים וחלק מרכזי בשיח הבימתי. דווקא האדם המעשי הזה, שכבר מגיל צעיר כונה בפי כל "הזקן" מנהל דיאלוג עם הצד הילדי שבו. חלק זה של אישיותו, שהיה רדום במשך 55 שנה, הוא קרש ההצלה שלו במשימה המורכבת העומדת בפניו.

הרעיון ששניים הם אחד, הוא כר פורה גם למצבים קומיים רבים. למשל הרגע שבו דוד הקטן מגלה שהוא כבר סבא או כאשר הם מנסים לשחק אבן נייר ומספריים ומגלים שאיש מהם אינו יכול לנצח. וגם אם ינצח אחד מהם, מה בכך? הוא ניצח את עצמו. כך שהוא בעצמו, גם המפסיד.

כמו הספר הנסיך הקטן, מוקיר המחזה "דוד ובן גוריון" את החוכמה והתום של הילד. יש בכך הגד כפול. מחד, לנו המבוגרים, לא לשכוח את המקום הנפלא הזה שבתוכנו ומאידך, לילדים, שידעו כי יש בהם כוח גדול ויש משמעות גדולה למעשיהם.

המחזה משולבים קטעים מיומניו של דוד בן גוריון. מילים אלו מגלות לנו עוד על אהבתו לארץ ישראל, למשפחתו וגם על הבדידות הגדולה הכרוכה בתפקיד המנהיג.

התפאורה

התפאורה בהצגה, מקיימת את שני העולמות, הריאליסטי והפנטסטי -

מאחור קיר, וכונניות ספרים, ממש בדומה לחדרו האמיתי של בן גוריון, אך ככל שהתפאורה "מתקרבת" לקהל, הכל הופך דו מימדי ובהמשך גם מאבד את הצבעוניות - כמו צילום ישן ונשכח.

התפאורה הזו יוצרת חלל עבודה שבו נמזגים ומתחלפים עבר, הווה ועתיד, זכרון ותקווה מעשים ואמונה.

המוזיקה

בהצגה "דוד ובן גוריון" יש למוזיקה תפקיד חשוב ביותר. ממש כמו מדען היא מבודדת רגעים ותחושות, לעיתים אפילו, הרמת גבה או גיחוך, מרימה אותם בעדינות בפינצטה ומניחה אותם מתחת למיקרוסקופ. מעצימה ומגדילה אותם. בכך הופך הקהל ער לדקויות הקלות ביותר ולנימי הנימים של נפשו של אדם אחד קטן-גדול דוד בן גוריון.

העושים במלאכה:

מחזה ובימוי:                              חנוך רעים.

שחקנים:                                    ישראל גוריון, אסף שצברג.

עיצוב תפאורה ותלבושות:            מירב דנון.

מוזיקה:                                     יאיר סרי.

תאורה:                                     יובל כהן.

הדפסשלח לחבר